ירושלים, עיר שווה...

לפני שבוע ניצלתי את היום החופשי שלי לנסיעה נהדרת לירושלים. חברה שלי נסעה לביקור קצר במשרד החוץ והצטרפתי אליה, לא לפני שהכנתי רשימת חנויות יצירה (למען האמת אני עבדתי והחברה הוציאה את הרשימה...).

בכביש 6 עצרנו לתדלק (וגם לשוקו ולחמניה) ועל בדרך ניסיתי לנקות את השמשה הקדמית (ככה זה כשמתעצלים לשטוף את האוטו, שוטפים אותו בחלקים).

אחרי העצירה המשכנו בדרכנו, נסענו / טסנו במהירות של 170 קמ"ש למספר שניות (כשאני מאחורי ההגה, מודה באשמה), "החלונות הגבוהים" הנעימו לנו את הדרך ובשעה טובה הגענו לירושלים שמחות וטובות לבב.

ירושלים, בעיני, היא עיר נפלאה. אני תמיד מרגישה בה חו"ל ובעבר תכננתי לעבור לירושלים, לעבוד, לגור וללמוד בה (לא בהכרח בסדר הזה). אחרי הסידורים של חברתי טיילנו לנו במספר חניות וחתכנו לקניון (אמנם לא היתה לחות בירושלים אבל השמש הגיעה גם לשם ואנחנו לא ביחסים טובים איתה). אחרי שקנינו כוסות ונשבענו, בפעם החמישים ושבע, שלא נקנה יותר כוסות (אין מקום בארון...), אחרי שנשברה הכוס שקניתי (ודווקא הפעם לא אני שברתי) ואחרי שקנינו אחת חדשה (ושוב נשבענו...) הגענו לגולף עודפים. לצערי לא צילמתי את התיק עם הנוצות והפאייטים, שאלמלא עלה 100 ש"ח הייתי רוכשת אותו מיד, אבל מצאנו כובע אדום רחב שוליים, שלפנו את המצלמה והקלקנו... 

 

אחרי זה המשכנו לעוד כמה חנויות, ארוחת צהריים קלה והמשכנו למשפחתה של חברתי. המשפחה הזו היא אחד הדברים היותץר מצחיקים שפגשתי בחיי, אנשים חמים, ציניים, מצחיקים ופתוחים ונהנינו מאוד להיות איתם. כשהתחיל להחשיך התעקשתי לעבור בביג דיל שברחוב לונץ (אכזבה קלה...) ובדרך חזרה לכיוון האוטו ראיתי סוכריות ג'לי בלי בטעמים שאין בצפון (או בחנות של כביש 6). מסונוורת, נמשכתי לכיוון הסוכריות, מתעלמת מכל מה שעבר לידי ובמיוחד מהבחור עם ארגז החול הענקי על הכתף. כך קרה שהארגז נכנס לי בראש, נהדפתי אחורה והייתי בשוק בעיקר כי נמנע ממני להגיע לסוכריות וחברתי היתה על הרצפה של הרחוב, נקרעת מצחוק. תאונות שכאלה הן דבר שבשגרה אצלי (אנחנו לא מכניסות הביתה פוליוויקס בגללי), הן קורעות אותנו מצחוק ועושות לנו בושות בכל מקום.

אל דאגה - בסופו של דבר קניתי את הסוכריות שלי (ואני מנשנשת אותן להנאתי בזמן כתיבת שורות אלה).

את ארוחת הערב אכלנו בבית הקפה / חנות הספרים "תמול שלשום".

למי שלא היה שם מעולם - אני ממליצה בחום, במיוחד אם אתם חובבי ספרים.

הנה עוד כמה תמונות

ספלי התה הם בעצם כוסות רגילות שמוחזקות ע"י מתקן נחושת מיוחד. בירור קצר (אני חשבתי שהמתקן אמור להחזיק כוסות בירה) עם צוות המקום העלה כי את המחזיקים מכינה צורפת שיושבת בימי חמישי בדלת הטורקיז שליד בית הקפה (והם עולים בערך 300 ש"ח האחד, סתם אם שאלתם את עצמכם). על כל מחזיק מוטבע שם וסמל המקום.

ועל הכלים בהם מוגש האוכל יש ציטוטים מספרים שונים

את קערת המרק הזו הייתי חייבת לקנות אחרי שראיתי את הכיתוב שעליה

ולמי שהכיתוב לא ברור - "מסיבת תה - מסיבת ידידים שמגישים בה למסובים תה (או קפה) ותקרובת קלה אחרת".

לאחר מכן יצאנו בדרכנו הביתה (לא במהירות של 170 קמ"ש...) והגענו הביתה עייפות אך מאושרות.

עד כאן עלילות חן וחברתה בירושלים הבנויה.

תהנו מהמשך השבוע!!