וידויה של עקרת בית עלובה...

אני יודעת שלא כתבתי הרבה זמן ויש לי כמה יצירות חדשות להעלות (המצלמה לא עובדת כמו שצריך, כנראה בגללי ובינתיים אני מסרבת לצלם בפלאפון מפאת איכותן הירודה של התמונות) אבל הפעם הפוסט הוא דווקא ללא יצירות (בנייר), פשוט הרגשתי שאני רוצה לחלוק עם עוד אנשים (השלושה שקוראים את הבלוג, ליתר דיוק) את חוויותיי כ(סוג של) עקרת בית.

אני אקדים ואסביר שכל מי שמכיר אותי יודע שאני לא כל כך טובה בכל מה שקשור למשק בית (לא כולל קניות. בזה אני מצטיינת). תמיד חשבתי שאתחתן עם בחור עשיר שיממן עוזרת בית ומבשלת או לחלופין - יתרגל לאכול את האוכל שלו מחוץ לבית (שלוש ארוחות ביום, שבעה ימים בשבוע). עם הזמן עזבתי את קן ההורים רק כדי לגלות שהשותפים שלי לאורך השנים מצפים ממני לסוג מסוים של עזרה והשתתפות בעבודות הבית. השותפה הקודמת שלי היתה החברה הכי טובה שלי והמריבות והחיכוכים סביב סדר וניקיון כמעט הביאו לפירוק החבילה. למודות ניסיון, שתינו הכנו את בן זוגי היקר (להלן - המלך) בנוגע למה שמצפה לו כאשר נעבור לגור ביחד. שני החתולים שהצטרפו לדירתנו רק תרמו למצגת הויזואלית של הטינופת ואי הסדר שיחכו לו בבית, אם יסמוך עליי. שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהבת בית נקי ומסודר, ההרגשה הנפלאה שיש בבית אחרי ניקיון מרגשת אותי ואני מודה שאין עוד הרבה דברים שמשתווים לריח של ניקיון בבית. אני גם מספיק מציאותית כדי להבין שאם אני מעוניינת ברגשות והרגשות אלו - אני צריכה להביא עוזרת. המלך (שנקרא כך לא בגלל היחס שהוא מצפה לקבל מהסביבה אלא בגלל שהוא מתייחס אליי כמו אל מלכה, לעיתים) לא אמר דבר בהתחלה מלבד "שום עוזרת לא תיכנס אליי הביתה ותזיז לי את הדברים". אחרי משא ומתן שכלל טיעונים הגיוניים (בעיניי) מצידי ("אתה גם ככה לא מוצא את הדברים שלך בבלגן הזה, אני לא מבינה מה ההבדל") והצהרות מאוד הגיוניות (בעיניו) מצידו ("מצידי תיקחי עוזרת, אבל לא אצלי בבית") נשארתי, סליחה - נשארנו, בלי עוזרת ובמהלך 3 החודשים הראשונים למגורינו ביחד הוא אכן נשא בעול הניקיון לבדו (לזכותי ייאמר שעבדתי בשתי עבודות ולא הייתי הרבה בבית). אחרי שעזבתי מקום עבודה אחד, נשארתי עם ה-ר-ב-ה זמן פנוי וחדוות היצירה שנחתה עליי הביאה לכך שאת זמני הפנוי בבית העברתי בחדר היצירה שלי (שהיה בעבר חדר הבלגן שלו). המלך אפשר לי להסתגל לחיים הטובים עד האירוע (ויכוח קטן) שהבהיר לי שמצב העניינים בבית חייב להשתנות, ולא לטובתי. מאז, יש לציין, אני מאוד משתדלת לנקות את הבית מדי חודש, אני מנקה גם דברים שהמלך לא מוצא בהם טעם (למשל - הרשתות של החלונות, שלא נוקו בשנה וחצי הראשונות למגוריו בבית, עד שאני הגעתי) ונמנעת מלנקות דברים שהמלך מנקה באופן קבוע (שני שירותים). לזכותו יצוין כי הוא מכיר במגבלותיי הרבות ומעריך מאוד בכל פעם שאני מנקה. בשבוע שעבר נשארתי בבית באחד הימים וביוזמתי האישית הבלעדית וללא כל רמז מצידו (באמת!) ניקיתי את הבית, עשיתי כלים ומכונת כביסה ומייבש. הייתי מאוד גאה בעצמי.

כל ההקדמה הארוכה הזו בעצם באה לספר לכם על ניסיונותיי כבשלנית בבית. עוד במהלך השנתיים בהן התגוררתי עם חברתי למדתי על בשרי (העבה) כי לא ניתן לחיות מפסטה, פתיתים ורוטב שמנת (38%) לאורך זמן ולמדתי לבשל עוד דברים (סלט מיונז ופשטידות). אמנם נצמדתי למספר מצומצם מאוד של מתכונים (שלושה) אבל על הדרך הצלחתי להכין גם עוגת שוקולד מעולה והפשטידות יצאו נהדרות.

עם המעבר למגורים של המלך נאלצתי להיפרד ממספר דברים, ביניהם התנור שאליו התרגלתי בשנתיים האחרונות. הטוסטר אובן אצל המלך לא מפיק את אותן התוצאות ועברו עליי (ועליו) הרבה ניסיונות מתסכלים של מאכלים כאלו ואחרים. לפני מספר שבועות פצחתי בדיאטה ללא גלוטן (לא מיוזמתי, נשבעת) שמצריכה ממני לשנות את הסטנדרטים שלי בכל הקשור לבישול ואפייה (סטנדרטים שלא היו גבוהים מלכתחילה, זוכרים? פסטה, פשטידות ועוגת שוקולד). אני אתן דוגמה להתדרדרות שחלה - כשגרתי עם חברתי - הפשטידה היתה מוכנה בעיני כשהקיסם יצא נקי ממרכז הפשטידה. אצל המלך למדתי להתפשר - אם הקיסם יוצא מעט דביק (אחרי שעתיים של הפשטידה בתנור ואחרי שדקרתי שני מקומות שונים בפשטידה) - סימן שהיא מוכנה. עכשיו, אחרי שעברתי לאוכל ללא גלוטן, אולצתי להתפשר שוב. היום, אם הקיסם יוצא רטוב, אבל רק בחלק אחד של הפשטידה (החלק התחתון, למשל) אחרי שעתיים וחצי בתנור - היא אכילה. אני מוציאה אותה מהתנור (כי כבר התייאשתי) ומשכנעת את עצמי שכשהיא תתקרר - היא תתקשה. היא בד"כ לא. 

בסה"כ הכללי אני מאוד מרוצה מהדיאטה הזו, את רוב הדברים שאני רגילה לאכול אני לא אוכלת וכבר רזיתי 2.5 ק"ג וחסכתי עוד 10 ק"ג (מכל מה שנמצא לידי ואסור לי) וחוץ מזה - האוכל שאני מכינה לא תמיד אכיל/טעים/ניתן לעיכול/ראוי למאכל חיה או בהמה. 

לפחות מטרה אחת השגתי לעצמי - היום אנחנו אוכלים הרבה יותר בחוץ מאשר בעבר (פשוט כי אין מה לאכול בבית, אני הורסת הכל) ולא מצפים ממני לבשל (ולמרות זאת, אני מתעקשת. לך תבין אישה). בינתיים אני מאשימה את התנור, אבל בסתר ליבי מפחדת מהיום שהמלך יפתיע אותי בתנור חדש ואז הוא יגלה, באופן סופי ומוחלט, שאני באמת באמת לא יודעת לבשל ונצטרך לפתוח תכנית חסכון כדי שלילדים שלנו יהיה מה לאכול.

אם שרדתם את כל הרשומה מגיעה לכם הבטחה אישית ממני - אני בחיים לא אסכן את חייכם בבישוליי החרוכים/לא מוכנים.

תודה ששרדתם!