חופשת מחלה ארוכה וכרטיס

***** אזהרה! פוסט עצום וארוך לפניכם! *****

חשבתי שהפוסט הבא שלי יהיה עם כרטיסים חדשים לשנה הבאה עלינו לטובה. אז חשבתי. 

זה לא שלא הספקתי להכין כרטיסים, מי שעוקב אחרי בפייסבוק או באינסטגרם יודע שהספקתי (בחיי).

אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד. 

לפני כשלושה שבועות עברתי ניתוח שכלל פתיחת בטן מלאה ובימים אלה אני מתאוששת ומקווה לחזור לאיתני במהרה. מאחר ומדובר בסגה שנמשכה כמה חודשים ולוותה בלחץ רב ובבדיקות רפואיות מעיקות ובלתי נגמרות והסתיימה באופן משביע רצון לאחרונה, אני מנצלת את חופשת המחלה כדי לעשות דברים חשובים ביותר (מרתון של ויל וגרייס, צפייה בסרטים טיפשיים לתוך הלילה וכאלה. לא חלילה כדי ללמוד למבחן המסכם של התואר אלא דברים חשובים באמת). בהתחלה הייתי אצל ההורים שלי, שם נהניתי מאוד מ-V.O.D חינם (אחותי עובדת ב-YES) וגיליתי את "עד עצם היום הזה", פונקתי והתאוששתי עד שאגרתי מספיק כוחות (פיזיים ונפשיים) כדי לחזור לעפולה, לפני כשבוע ומאז אני די מרוצה.

היתרון הכי גדול של חופשת המחלה הוא הזמן שאני מבלה עם המלך (שנמצא עכשיו בחופשת סמסטר ומבלה את רוב זמנו בכתיבת מאמרים ובפינוק של אשתו בבית). רק אציין שהמלך עמד בתפקידו בגבורה, בילה איתי בביה"ח ואצל ההורים, דאג, חיבק, ליטף, הביא, עשה, תמך והרגיע ואני יכולה להגיד בשקט שהחוויה הזו מאוד קירבה בינינו.

רוב הימים עוברים עלינו בנעימים במזגן בבית כשאני מנצלת את היותי חולה ורובצת על הכורסא שלו (הדבר הכי שווה שקיים ביקום והסיבה היחידה שלי אין אחת כזו היא שהוא קנה אותה הרבה לפני שהכיר אותי. אני יודעת שזה לא תירוץ אבל אני משתדלת לשמור את הפולניות שלי על לאש נמוכה במהלך השנה הראשונה לנישואינו).

רוב הימים דומים אבל היום, היום עובר עלינו יום מיוחד. התחלנו את היום בביקור אצל הרופאה שנתנה לי חופשת מחלה עד סוף השבוע (נכון, להתחיל את היום עם הידיעה שזה השבוע האחרון שלי בבית לא נראה מבטיח אבל אני אופטימית). בדרך הביתה עברנו בדואר - חוויה שהמלך שונא בכל מעודו, בעיקר מאז שהכיר אותי וכבר ביקר בשבילי בדואר מספר פעמים. הסברתי בהגיון רב שכשיו אוגוסט ובאוגוסט הסניפים פתוחים רק בשעות הבוקר ועדיף שנלך עכשיו ולא בצהריים וחוץ מזה אנחנו מתכננים לבלות את שעות הבוקר עם האחיינית שלו. הוא טרח לציין בפניי שבצהריים הוא לא יוצא מהבית ואני הזכרתי לו שאני עדיין לא נוהגת ומישהו יצטרך לקחת אותי לדואר בכל מקרה. שכנעתי אותו ועצרנו בדואר. אחרי שהוא הוריד אותי, חיפש חנייה (משימה בלתי אפשרית) והצליח למצוא אחת (היה לו מזל), הוא הגיע לדואר ואפילו שם לב שהסניף פתוח רגיל עד אמצע אוגוסט וטען שעבדתי עליו. אני טענתי שלא היה ולא נברא וחוץ מזה עדיף לסיים עם זה עכשיו כשאנחנו מצוץ לבית ועדיין לא חם מדי (8:45). ניצחתי.

חזרנו הביתה שמחים וטובי לבב (אני הייתה שמחה וטובת לבב, הוא רק שמח שחזרנו הביתה) כדי לקבל את פני העוזרת החדשה (יייששש!! עוזרת!!). לפני שיצאנו מהבית שוב, הפעם עם הזבל והנחנו לה לנפשה הצעתי לה לקחת שקית עם בגדים ישנים שלנו. עשיתי את זה בנחמדות יתרה שאני שומרת לאנשים שרק פגשתי ועדיין לא מכירים אותי באמת. היא שמחה, הודתה לי ואני יצאתי מהבית בהרגשה שעשיתי מעשה טוב. רק התיישבנו באוטו וסגרנו את הדלת התחיל המלך לצחוק עליי שאני יכולה להיכנס לקבוצה הידועה בפייסבוק של אנשים עילאיים ומתנשאים. הרגשתי רע עם עצמי ונסענו להורים שלו, שם היו גם אחותו והאחיינית המהממת שלו (כפרה עליה - בשפת עפולה), איתם תכננו לבלות את שעות הבוקר, כאמור. זה אולי הרגע לציין שאני עדיין סובלת מכאבים קלים ונסיעה בכביש משובש (כמו שיש בעפולה) מכאיבה לי קלות (לא הרגשתי את זה כשנסענו לדואר והייתי נרגשת מהחבילה שמחכה לי). חנינו את הרכב ליד ההורים שלו, לקחתי את המחשב שלו ואת התיק שלי (יש להם את אותו המשקל וזה אחרי שרוקנתי 3/4 מהתיק) והתכוננתי להנדס את היציאה שלי מהאוטו כשהמלך הבין ששכח את הארנק בבית. מאחר ולא היה לי כח לצאת וחזרתי איתו באוטו הביתה ואח"כ שוב, באותה הדרך המשובשת, להורים שלו. בשלב הזה של היום (9:30 בבוקר) רק רציתי להיזרק על הספה וליהנות מהאחיינית שלי. רק פתחנו את הדלת וקיבלנו מטר של צעקות שקטות שלא ניכנס כי הפיצית "חולה עם חום וחן יכולה להידבק". ניסינו להתווכח עם רוע הגזירה, בינתיים התחלתי לפחד ושכנעתי את המלך שנלך לשבת קצת בארומה, לא לפני שסיפרתי להן את סיפור העוזרת וקיבלתי חיזוקים חיוביים (ניצחתי שוב). חזרנו שוב הביתה (בחיי שהעוזרת כבר התחילה לחשוד שאנחנו עוקבים אחריה, חסר לי שהיא תיעלב ותפסיק להגיע), הפעם כדי לקחת את המחשב שלי, כי אם המלך יישב כל היום על המאמר שלו אני לא מתכוונת להסתכל עליו בהערצה (במקום זה הסתכלתי בהערצה על תיקים שונים באינטרנט). נסענו לארומה (שוב, בדרכים משובשות) וכשהגענו המלך היה צריך לסחוב את שני המחשבים ואת התיק שלי כי בשלב הזה הייתי כמעט גמורה. התיישבנו בארומה (כאן אנחנו מבלים את זמנו עד עכשיו) כשהמלך עובד ואני מחפשת מה אני יכולה לקנות לעצמי ליום ההולדת. בשלב מסוים, מתוך התחשבות בתקציב המשפחתי (שמורכב ברובו מהמשכורת של המלך, כמובן) סיפרתי לו על המכונה המעולה שמדפיסה תמונות שמתאימות לי בול לפרויקט חיים שלי (שכמובן עדיין לא התחלתי כי אין לי את המכונה שמדפיסה תמונות שמתאימות לי בול לפרויקט חיים). הסברתי שאני לא מתכוונת לקנות אותה ברגע זה ואני עדיין חושבת על זה אבל רציתי רק לשתף אותו (טעות, טעות, טעות) ושבכלל נראה אם הכסף שאני אקבל ליום ההולדת יכסה את העלות ובכלל רק רציתי לשתף. הוא מצידו החמיא לי, בשיא הרצינות, שעברתי שבוע מבלי לבזבז כספים והוא שמח שהשיחה שהוא עשה לי לפני שבוע מתחילה לחלחל. אני מצידי הודיתי לו ובחרתי שלא לספר לו ששכחתי לגמרי מהשיחה הזאת והתפלאתי שלא בזבזתי כסף כבר שבוע. זה המחיר של חופשת מחלה בבית כנראה.

הוא המשיך לדבר על בזבוז כספים אז מיד הסחתי את דעתו ודיברתי על ארוחת צהריים (עובד בכל פעם). הוא החליט לאכול כריך (כי היה חם מדי מכדי לצאת מארומה והעוזרת עדיין היתה בבית) והלך להזמין. אני בינתיים נשארתי לכתוב את הפוסט הבלתי נגמר הזה וכשהוא חזר הוא גילה שלקחו לו את הכסא. אחרי שהוא הלך להביא לו כסא הוא לא הפסיק לצחוק עליי שלא שמתי לב למחטף, במיוחד שבכל פעם שאני קמה מהכסא אני אומרת לו 20 פעם לשים לב לפלאפונים ולתיק שלי. צחקנו עליי עוד קצת ואז הוא הלך להביא את האוכל וחזר עם שני סלטים. זו היתה בחירה מוזרה מאחר והוא לא אוכל ירקות. הוא הזמין סלט ירושלמי, דאג להוריד את כל הירקות חוץ ממלפפון והופתע מאוד לגלות שיש מלפפון בסלט חומוס שלו. כמובן שהוא אכל רק את החומוס והלחם שהגיע עם הסלט.

******

בינתיים הצלחנו להגיע הביתה, לבית הנקי מאוד שלנו, המלך אכל ארוחת צהריים קלה ונורמלית ועכשיו אנחנו נחים במזגן.

הצפי לשבוע הקרוב הוא להספיק להפגש בקריות עם חברה שהגיעה לביקור מולדת קצר, לטייל בתל אביב ביום של ההופעה של כוורת(!!!), לסיים את היומן לשנה הבאה (שדרוג של העוזר האישי - יעלה לכאן בקרוב) ולנוח קצת לפני החזרה לעבודה.

אם שרדתם עד כאן - אתם אנשים גיבורים ומגיע לכם פרס. 
במקום זה - הנה אחד הכרטיסים שהכנתי לשנה החדשה - 

שיהיה קיץ קריר!!